בישראל, מפגש בין דתיים לחילונים הוא לא אירוע חד פעמי. הוא קורה בכל יום, במכולת, באוטובוס, בעבודה, בבית הספר של הילדים, ובחדר המדרגות. לפעמים זה מפגש טבעי וקל, ולפעמים הוא מלווה בחשדנות, במילים שנאמרות מהר מדי, או בהנחות שמחליפות היכרות אמיתית. אבל יש אמת פשוטה: רוב האנשים לא רוצים לנצח בוויכוח. הם רוצים להרגיש בבית.
החיבור מתחיל דווקא כשמפסיקים לדבר על “צדדים” ומתחילים לדבר על אנשים. הדתיות בישראל היא לא מקשה אחת, והחילוניות בישראל היא לא מקשה אחת. יש מסורתיים שמרגישים בבית בשני העולמות, יש דתיים עם פתיחות גדולה, יש חילונים שמרגישים געגוע לטקסים, ויש משפחות שמחפשות שפה משותפת בלי לוותר על הזהות. כשמכירים את המורכבות הזו, השיחה נעשית פחות מאיימת.
היופי של היהדות, במובן העמוק שלה, הוא שהיא יודעת להחזיק יחד שני קצוות: רוח וחומר, פרט וקהילה, דין וחסד. גם מי שלא שומר מצוות מרגיש לעיתים את הכוח הזה ברגעים מסוימים: שולחן שבת שמרכז אנשים, טקסי חיים שמעניקים משמעות, שפה עתיקה שמצליחה לדבר אל ההווה. זה לא “כפייה” ולא “ויתור”, אלא תרבות חיה.
החיבור בין דתיים לחילונים נבנה לא דרך סיסמאות, אלא דרך מעשים קטנים של כבוד. להסביר במקום לזלזל. לשאול שאלות מתוך סקרנות, לא מתוך חקירה. לתת מקום לצרכים של האחר במרחב משותף. לפעמים זה רק להבין למה שבת היא לא “עוד יום חופש” עבור חלק מהאנשים, ולמה חופש אישי הוא לא “הפקרות” עבור אחרים.
ככל שהחברה הישראלית תדע לייצר יותר מרחבים כאלה, היא תרוויח משהו גדול: תחושת יחד שלא מוחקת הבדלים. לא צריך להסכים על הכול כדי להיות עם אחד. צריך להסכים על דבר אחד בסיסי: שהשונות היא לא איום, היא חומר גלם לבניית חיים משותפים.
