"מי שאומר שהוא לא ראוי – הוא הראוי האמיתי. כי רק ענווה מביאה לאמת. מי שחושב שהוא יודע הכול, מסוכן שילמד אחרים"
בשיח החינוכי של ישראל זעירא יש יסוד ברור: כל אחד מאיתנו נקרא ללמד, לשתף, ולהפיץ אור. לא מדובר בשליחות שמיועדת לרבנים או לאנשי דת בלבד, אלא במשימה שנטועה בכל יהודי ויהודייה. "אנחנו בדור של התעוררות גדולה, ורבי עקיבא כבר אמר לתלמידיו: צאו ומלאו את הארץ תורה", הוא מציין.
הרבה אנשים שואלים את עצמם: מי אני שאדבר על יהדות? אני לא מספיק מלומד, אני לא יודע לענות על שאלות. על כך זעירא משיב בעוצמה ובחמלה: "דווקא מי שמרגיש ככה – הוא השליח האמיתי. הוא לא ימכור תשובות סתמיות, הוא לא יתיימר. הוא יגיד ביושר 'אני לא יודע, אתן לך תשובה מחר'. הכנות הזו תפתח לבבות יותר מכל דרשה חכמה".
לפי זעירא, שליחות יהודית לא מתחילה בבית כנסת. היא מתחילה במפגש האישי, בעבודה, בשכונה, אפילו בישיבת ספסל בגינה. מספיק להזמין שכן לסעודת שבת. מספיק לפתוח חוג פרשת שבוע קטן. "אנחנו רגילים לחשוב שזה דור קשה. אבל מי שמרים טלפון, מציע ללמוד, מספר סיפור, מגלה פתאום עד כמה הלבבות צמאים", הוא אומר.
זעירא עצמו מספר על תלמיד שאמר לו: "אני מפחד שישאלו אותי שאלה ביהדות ולא אדע לענות". תשובתו לאותו תלמיד הייתה: "הלוואי וישאלו אותך שאלה שאין לך תשובה. תגיד להם ביושר, תבדוק, ותחזור. זו דרכה של תורה".
יש בכך מהפכה שקטה אך עמוקה. לא עוד תפקידים שמחולקים ל"מורי דרך" ול"מונהגים", אלא אחריות משותפת לכלל העם. כל אחד, כל אחת, יכולים להיות חלק מהתהליך. לא צריך תעודה, לא צריך עמידה על בימה. צריך לב פתוח, יושר, ואמונה.
"יש מי שמחכה לך", זעירא מדגיש. "שכן שלא יודע מה זה פרשת שבוע. עובד בעסק שלך שלא יודע מה זו שבת. הוא לא ילך לבית כנסת מיוזמתו, אבל אם תדבר איתו בלב פתוח, הוא יקשיב. ואם תזמין אותו, הוא יבוא".
לדבריו, השאלה "מה יקרה אם יגידו לי לא?" לא צריכה להטריד. "יגידו לא, אז מה? בפעם השנייה יגידו אולי. בפעם השלישית יגידו כן. אנחנו לא פה בשביל לקבל מחיאות כפיים. אנחנו פה בשביל לתת".
בסוף, זה עניין של ראייה פנימית. לראות כל יהודי לא כצרכן, אלא כשותף. לראות את עצמך לא כקטן מדי, אלא כשליח גדול.
